פעילותו הציבורית של מונטיפיורי

משה מונטיפיורי דאג, כראש עדת הספרדים בלונדון, להקדיש את זמנו לעסקי הציבור והקים מוסדות צדקה.

בין השנים 1874-1835 עמד בראש ועד שליחי הקהילות - הארגון החשוב ביותר של יהודי אנגליה, הייתה זו הכהונה הארוכה ביותר של אדם אחד בתפקיד זה.

בין השנים 1838-1837 כיהן כ-"שריף של לונדון" (מעין סגן ראש עיר). באותה השנה העניקה לו המלכה ויקטוריה תואר אבירות.

עושרו, ייחוסו, מעמדו והופעתו המרשימה פתחו לו דלתות בכל אשר פנה, והוא השכיל לנצל נתונים אלה לשתלדנות(פעילות שמטרתה להשפיע ברשויות השלטון) למען קהילות יהודיות.

מונטיפיורי התקבל אצל ראשי השלטון ברוסיה, המרוקו ובגרמניה, וסייע ליהודים נרדפים.

בשנת 1840, כשנודע למונטיפיורי על עלילת דמשק, פעל בהצלחה לביטולה, ואף קיבל מהסולטן העות'מני התחייבות בכתב להגנה על היהודים.

בשנת 1846 היה מצבם של היהודים באימפריה בשאלת "החינוך מטעם" כה רע, עד שמונטיפיורי נסע לרוסיה כדי לשנות את רוע הגזרה.

במהלך ביקורו, נפגש מונטיפיורי עם נציגי השלטון וניסה להשפיע עליהם לבטל את תכנית "החינוך מטעם" של השלטון הרוסי, אך ללא הצלחה.

התכנית פורסמה בשנת 185, אולם מותו של ניקולא הראשון בשנת 1855 שם קץ לתכנית ולביצוע.

בשנת 1859 בא לרומא ועזר למשפחת מורטארה שבנם אדגרדו, בן השש, נחטף על ידי כמרים קתולים ועל אף התנגדותם של ההורים הוכנס תחת הדת הנוצרית.
בין היתר התכתב בסוף שנות ה-50, עם הרב קלישר בעניין ההתיישבות בארץ ישראל.

בשנת 1863, כאשר יהודי מרוקו היו צפויים לפרעות פעל מונטיפיורי להשגת כתב הגנה ושוויון זכויות ליהודים.

באופן דומה פעל למען יהודי רומניה בשנת 1867 ובמקומות רבים אחרים.

גם כשהיה כבר כבן תשעים, היה מוכן לצאת בשליחותן של קהילות יהודיות נרדפות.

מתוך כל הפעולות הללו, שהתפרסו על שנים רבות, ניתן להבין שמונטיפיורי פעל בקרב היהודים כל חייו, ותרם באופן עצום לציבור.